עלילות שי ברחבי העולם - שוד (שלי) ושבר (השודדים)

הסיפור מתחיל בלילה אחד באמצע חודש יולי 2008, אחרי כמה שבועות בג'ונגלים של בוליביה החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לנדוד צפונה לכיוון כרטיס הטיסה שלי מקראקס בירת וונצואלה כמה חודשים לאחר מכן. אחר הצהריים עליתי על אוטובוס ברורה-נבאקה לכיוון מעבר הגבול עם ברזיל, ובגלל שידעתי שבדרך לוונצואלה מצפה לי הפלגה של כמה ימים על האמזונס, החלטתי שיהיה חכם לצייד את הערסל שלי בכילה. מישהו אמר לי שבצד הבוליביאני של הגבול יש שוק די גדול שהברזילאים באים לקנות בו בזול, אז החלטתי לחפש שם לפני המעבר לברזיל.

            האוטובוס תוכנן להגיע לאזור מעבר הגבול בסביבות 5 בבוקר, אבל דווקא באותו לילה רצה הגורל ובפעם הראשונה בהיסטוריה אוטובוס בוליביאני לא נתקע בדרך, אף אחד לא ביקש מהנוסעים להחליף גלגל מפונצ'ר, ואפילו לא עצרו להודיע שהנהג שיכור מידי ושממתינים למחליף (כל הדוגמאות מבוססות על חוויות מנסיעות אחרות בבוליביה). אז במקום ב-5 בבוקר הגעתי ב-1 בלילה, ובמקום להגיע למעבר הגבול הגעתי לכביש באמצע הג'ונגל שנמצא 5 ק"מ ממעבר הגבול. הדרך היחידה להתנייד שם בצורה מוטורית הייתה אופנוע מונית (כלי הרכב הכי נפוץ בג'ונגלים של בוליביה), שלא היה שום סיכוי שאני אסכים לעלות עליו עם 25 ק"ג בתרמיל מאחור, 10 ק"ג בתיק מקדימה, וגיטרה (בסיפור הבא אכתוב על איך טיילתי שם ולמה כל הציוד הזה היה נחוץ).

            אמרתי לעצמי שאם גם ככה יש לי 7 שעות להעביר עד שיפתחו את הגבול עדיף לבחור בדרך שבאותו רגע נראתה לי פחות הרפתקנית. העמסתי את כל הציוד והתחלתי ללכת צפונה. אחרי ק"מ בערך הדרך הפכה לסלולה ונכנסתי לעיירה קוביחה, שבקצה הצפוני שלה יש גשר דרכו ניתן לעבור את הגבול לברזיל. הלכתי ברחוב הראשי ותוך כדי הליכה פשפשתי בכיסים שלי, שם מצאתי תפרחת שכנראה נשכחה בשלב מסוים. החלטתי שמכיוון שאין סיבה לצפות ששומרי הגבול יתגלו כחובבי גינון ופיתוח נוף עדיף להגיע אליהם ללא צמחים, ושהדרך הטובה ביותר להבטיח הגעה כזאת תהיה לשרוף לאט וביסודיות כל דבר ירקרק שמצאתי בכיסים. איזה מזל שהיה לי לילה שלם להשלמת המשימה.

            העיירה נראתה נטושה, מידי פעם עובר אופנוע עם מישהו שהחליט לבחור בדרך המסוכנת, וכמובן כמה חברים על ארבע שבאו להגיד שלום. התיישבתי על מדרגת אבן ליד משהו שנראה כמו ניסיון כושל להציב מזרקה בכיכר המרכזית, ולידה פסל בדמות כורה (בוליביה מפורסמת במכרות הכסף שלה). התחלתי להפריח טבעות עשן בניסיון לסמן לשומרי הגבול שפניי לשלום, אך לצערי ההודעה לגמרי פספסה את הנמען ובמקום לקבל מסר חוזר משומרי הגבול, שהם מצפים לפגוש אותי בבוקר ולחתום בדרכוני, התיישבה לידי זונה מקומית, והשיניים שלה סיפרו ללא מילים על כמויות הקראק שעברו דרכן.

הסתכלתי על קוביחה בגוגל מפות והיא גדלה והשתנתה מאוד. בכל זאת הצלחת למצוא פנורמה מ-2019 של הכיכר (שמאוד שופצה מאז, יחד עם כל העיירה) עם המזרקה ופסל הכורה

            זאת לא הפעם הראשונה שיצא לי לדבר עם נרקומנים בוליביאנים. כשניהלתי מסעדה בלה-פס רוב הלילות הייתי יורד לרחוב לתת להם תשומת לב חיובית. לא יודע כמה זה באמת הועיל בגלל שהם לא היו מאוד מחוברים למה שקורה סביבם (אלא אם כן פייפ עם קראק היה מעורב בעניין) אבל בגלל שבכל מקרה היה לי את כל הלילה "לשרוף" החלטתי לדבר גם איתה. ורק למי שתוהה לכוונתי ב"לדבר איתה", מעולם לא הייתי עם זונה, אין לי כוונה להיות עם זונה, ואיתה ספציפית לא הייתי חולם לעשות משהו, בתשלום או לא בתשלום, גם לאחר מיליון שנות בתולין. הצרה הייתה שגם "לדבר איתה" במובן הרגיל לא עבד, היא דיברה המון, הרוב היה לא קוהרנטי, נראה לי שהיו שם כמה הצעות לשכור את שירותיה, אבל אחרי 10 דקות היא התייאשה, עישנה קצת קראק מפייפ מתכת והלכה.

            בשלב הזה ארגנתי את הדברים שלי ותכננתי להמשיך ללכת לכיוון הגבול עד שיהיה מקום אחר לעצור בו בדרך לטפל בשאר העשבייה שמצאתי, אבל לא הספקתי לקום ומישהו נוסף החליט להגיע,  הפעם בחור צעיר ומחיוך שבא והתיישב איפה שלפניו ישבה הזונה. לא היה לי כוח לעוד נרקומן, ועדיין היו לי 2-3 ק"מ ללכת, אז התחלתי לחשוב על איך לנפנף אותו, אבל אז קרה משהו מאוד לא צפוי והבחור דיבר בהיגיון. אני מאוד אוהב לדבר עם מקומיים, אין דרך יותר טובה באמת להכיר מקום, אז נשארתי לשבת ודיברו, והוא אפילו עזר לי להשלים את משימת הביעור. אחרי חקירה שלי על המקום סיפרתי לו שאני מישראל, שאני בדרך לגבול. איפשהו גם שאלתי אותו אם הוא יודע איפה השוק ואם מוכרים שם כילות לערסל. הוא אמר שהשוק ממש לפני הגשר של מעבר הגבול, ושלא תהיה בעיה למצוא שם את מה שאני מחפש, אבל שיש לו בבית כילה לערסל שהוא לא משתמש בה ושהוא ישמח לתת לי במתנה.

            שמחתי מאוד שנחסך ממני משהו להתעסק בו כשהגבול כבר פתוח (בכל זאת היו לי עוד 400 ק"מ נסיעה עד פורטו-ולו, משם תכננתי להפליג למנאוס ולהמשיך צפונה לוונצואלה) והלכנו לבית שלו שנמצא בערך שני בלוקים מהרחוב הראשי. הבית ישב על פינת שני רחובות, מוקף חומת לבנים (דבר די סטנדרטי לאזורים האלה של האמזונס) ונכנסנו דרך שער עץ בחלק שפונה לרחוב הצדדי יותר. אפשר להגיד שהייתי צריך להבין את זה אפילו לפני שהוא סגר את השער מאחורינו, אבל כשהסתכלתי לתוך הבית המואר וראיתי את שני החברים שלו מכינים שקיות קראק היה ברור לי שהם לא כל כך קשורים לעסקי הכילות. אמרתי לבחור שהגעתי איתו שיביא את הכילה כי אני רוצה להגיע לגבול איך שפותחים את המעבר, הוא חייך, קרא לחברים שלו לצאת לחצר ואמר לי להוריד את הדברים שלי ולשבת איתם קצת. אמרתי לו שלא נראה לי והחלטתי שהגיע הזמן לעזוב ולחזור לתוכנית המקורית.

            הסתובבתי לכיוון השער והם אמרו לי שאני לא הולך לשום מקום. שמתי את יד ימין על השער, עדיין מחזיק את הגיטרה ביד שמאל, הבחור שהכרתי תפס לי את התרמיל מאחורה ושני החברים שלו דחפו את השער כדי שלא אוכל לפתוח אותו. אין לי מושג מאיפה הגיע דווקא האינסטינקט הזה, אבל הסתכלתי על שני אלה שדחפו את השער, אמרתי בעברית "זוזו!", פתחתי את השער ויצאתי. אולי חשוב להזכיר כאן שבוליביאנים לא ידועים כאנשים גדולים וחסונים במיוחד (בטח לא באזור האמזונס), אני לא סופרמן אבל זה די הרגיש כמו להזיז שלושה ילדים שמפריעים לי לעבור. השלישי ניסה בכל כוחו להחזיק אותי מהתרמיל, אבל בסוף הוא מצא את עצמו בתוך החצר עם השער שנסגר מאחורי (בגלל שני הדבילים שהמשיכו לדחוף אותו גם אחרי שכבר יצאתי), אבל מחזיק בידו פונצ'ו שקניתי בפרו והיה קשור מחוץ לתרמיל. עשיתי בדיקה ודי מהר גיליתי שמכל הדברים רק הפונצ'ו חסר. אהבתי את הפונצ'ו הזה מאוד, הוא אפילו הספיק לבלות כמה חודשים בארץ בין שני חלקי הטיול, אז במקום לברוח צעקתי להם מהרחוב שיחזירו את הפונצ'ו. הם צעקו שאם אני רוצה אותו אני צריך להיכנס חזרה לחצר. צעקתי שיחזירו את הפונצ'ו או שאני מביא משטרה, והם השיבו בזלזול "תביא משטרה".

            התחלתי ללכת חזרה לרחוב הראשי. כבר היה בערך 4 לפנות בוקר וכבר אפשר היה לראות את השמיים מתחילים לזהור במזרח. חצי בלוק מהבית שלהם ראיתי מישהו הולך ברחוב, כנראה איש חרוץ בדרך לעבודה, הצבעתי על הבית ושאלתי אותו מה הכתובת ואיפה תחנת המשטרה. הוא מיד ענה לי בפירוט ובנימוס ורק אז הוא הבין על איזה בית בדיוק הצבעתי, הוא הנמיך את המבט והשתדל להעלם משם כמה שיותר מהר (ואני לא באמת רואה סיכוי שהם שמעו אותנו ממרחק כזה). כנראה שהמתרחש בתוך הבית היה משהו שאנשים בשכונה מודעים אליו ונזהרים ממנו. אפשר להבין אותם.

אותי לא כל כך עניין שהם אולי חלק מרשת סמים באזור הגבול, רציתי את הפונצ'ו שלי וכבר ראיתי שהם לא כל כך מפחידים. את שני הקילומטרים האחרונים של הדרך עברתי מאוד מהר, הייתי חדור מטרה, גם להחזיר את הפונצ'ו וגם להספיק להגיע לגבול איך שפותחים את המעבר (חייב להודות שהיו לי סדרי עדיפויות מאוד מוזרים באותם ימים). כשהגעתי לתחנת המשטרה (שהייתה לא רחוקה ממעבר הגבול) השמש כבר התחילה לזרוח, אמרתי ששדדו אותי ושאני יודע בדיוק איפה השודדים נמצאים. שלחו אותי למשרד של שוטר מנומנם עם כוס קפה מול הפרצוף שהדבר האחרון שעניין אותו זה איזה תייר מטומטם שהצליח להישדד במהלך הלילה. התחלתי לספר לו מה קרה ובאמת הערכתי את הניסיון שלו להישאר ער, אבל לא באמת עניין אותו עד שאמרתי את הכתובת, אחרי זה הוא כבר לא היה צריך קפה.

בתוך 5 דקות התארגנו שני טנדרים מלאים שוטרים כשאני במושב האחורי של החדיש והאדום מבניהם (הטנדר השני היה בצבע כחול חלודה), מפקד התחנה במושב הנוסע ואחד השוטרים נוהג. שאלתי אותו אם אני באמת חייב לבוא והוא אמר לי "אני רק צריך שתצביע לי על הבית ושבשום מצב אל תצא מהטנדר". הגענו לבית, ועוד לפני שהספקתי להצביע על השער האחורי אחד הבחורים יצא בריצה מהדלת הקדמית והטנדר הכחול חלוד כבר בעקבותיו. כל השוטרים ירדו מהטנדר שלנו, פרצו לחצר, תפסו את שני הבחורים הנותרים והתחילו לפרק את הבית ואותם במכות. שתי דקות אחרי זה הגיע הטנדר השני עם הבחור שברח ועשה רושם שהייתה לו חוויה לא מאוד נעימה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. יצאתי מהטנדר והלכתי למפקד התחנה לשאול אותו אם הם מצאו את הפונצ'ו שלי.

לפעמים יש רגעים מיוחדים בחיים שמוצאים משהו גם בלי לחפש אותו, אבל באותו בוקר לא היה רגע כזה, והשוטרים לא מצאו את הפונצ'ו. ביקשתי ממפקד התחנה שייתן לי להיכנס לחפש אותו בעצמי ואז הוא נזכר שהוא אמר לי לא לצאת מהטנדר ושכבר הצבעתי לו על מרכז הקראק העירוני, ולמה לעזאזל האידיוט הזה עדיין כאן מבלבל לי במוח על הפונצ'ו שלו? הוא הלך לאחד השוטרים ואמר לו לקחת אותי בחזרה לתחנה בפקודה מיד בזה הרגע לְאַלְתַּר!

חיפשתי וחיפשתי אבל לא הצלחתי למצוא תמונה של הפונצ'ו, ובגלל שבחלק הזה של הטיול לא הייתה לי מצלמה (בשלב מסוים התעייפתי מגניבת מצלמות), אני מוסיף כאן תמונה שלי מחלק אחר של ברזיל (הפנטנל), נובמבר 2006

 

 

 

קצת התאכזבתי, אבל לפחות הפונצ'ו שלי לא היה המתנה היחידה שהענקתי בצורה לא מתוכננת לקוביחה, ואחר כך כבר הפכתי לבעיה של הברזילאים. מי היה מאמין שאיזה תייר שלאף אחד אין מושג מי הוא ואיך למצוא אותו בהמשך ייתן מכה כזאת (לא באמת מאוד גדולה) לקרטל הסמים המקומי. כשהגעתי לשוק גיליתי שמעבר לזה שהבחור שפגשתי בלילה היה סוחר סמים ושודד, הוא גם היה חרטטן. איזה קל למצוא בשוק? הסתובבתי שם כמעט שעה ומצאתי רק כילה (לא דגם, ליטרלי כילה) אחת, בצבע ורוד כמובן. 

 

תוספת מאוחרת: לאחר פרסום ההקדמה לסדרת הסיפורים הצלחתי למצוא תמונה של הפונצ'ו, חדי העין יוכלו לראות אותו מגולגל מתחת לתיק בתחתית התמונה ממיצרי מגלן.

 

עלילות שי ברחבי העולם - הקדמה

מוזר להתחיל לכתוב על טיולים בעולם דווקא עכשיו, שהפעם האחרונה שהייתי אל מחוץ  לארץ (למעט שעת עבודת חרמש בין גדרות הגבול של ישראל לירדן) הייתה נסיעה של ארבעה ימים לבלגיה ולהולנד, ושהדרכון שלי אפילו לא בתוקף. ובעצם זה בכלל לא מוזר, הכתיבה מעידה על געגוע, לא געגוע למקום ספציפי (למרות שגם את זה יש), אלא געגוע לתנועה ללא כיוון וללא יעד. השיר Any Road מהאלבום האחרון של ג'ורג' הריסון (שיצא לאחר מותו) מתאר יפה את מה שאני מתגעגע אליו, במיוחד המשפט החוזר "אם אתה לא יודע לאן אתה הולך כל דרך תוביל אותך לשם".

            ולמרות הגעגוע, טיולים ארוכים כאלה, לבד, שבאמת מכירים בהם מקומות ותרבויות, לפעמים אפילו גם את עצמך, אני לא בטוח שקיימים בעתיד שלי, רק בעבר ורק כגעגוע. אז במקום להתמרמר אני בוחר לכתוב, ליצור מהזיכרונות שאספתי משהו חדש, להפוך אותם מחוויה פרטית שלי למשהו שכולם יכולים להנות (אני מקווה) ממנו, ושיישאר כאן גם אחרי. זה לא עומד להיות יומן טיולים, כנראה שאפילו לא אזכיר את כל המדינות שביקרתי בהן, והם לא ייכתבו בסדר כרונולוגי. הקריטריון היחיד לכתיבת סיפור הוא שחשבתי על דרך מעניינת לספר אותו. יהיו סיפורים על תקופות ארוכות של חודשים ויהיו סיפורים על פרקי זמן של כמה שעות. כך למשל הסיפור הראשון (שכבר כתוב ומוכן לפרסום) יעסוק באירועי לילה בודד, והסיפור השני (כנראה השני, הוא עדיין בשלב הרעיון) ידבר על הדרך הלא שגרתית בה טיילתי (לא שגרתית ביחס למטיילים ממדינות מפותחות) ויעסוק בתקופה של כמה שנים.

לפני העליה למעבורת במיצרי מגלן, ינואר 2007

            לפני שאסיים להתפלסף חשוב לי להוסיף שהסיפורים לא יכללו המצאות והגזמות, כל הפרטים שיופיעו, גם אם לפעמים ייכתבו בשפה ציורית או מרומזת, יופיעו בדיוק כפי שאני זוכר אותם. אני יודע שיהיו דברים שלא יהיה קל להאמין שבאמת התרחשו כך, ואני יודע שטיילתי לבד ושברוב המקרים אין לי "עדים" להביא לטובת הגרסה שלי, אבל פרטים מדויקים אומר פה ושם גם פרטים מביכים, ופה ושם גם פרטים שיגרמו לכם לשים יד על המצח ולמלמל "אוי איזה מטומטם". מקווה שזה יעזור לי לזכות באמונכם.

 

סיפור ראשון - שוד (שלי) ושבר (השודדים)

 

האם ישראל יכולה להשתלב בתעשיית החלל?

רבים מאתנו צפו בניסיון המרשים של SpaceIL להנחית את החללית 'בראשית' על הירח. המשימה הסתיימה בכישלון, אך הכישלון הזה דרש שורת הישגים בדרך, וישראל תפסה מקום של כבוד בעיני קהילת חובבי חקר החלל. האם משימות מהסוג הזה יוכלו להפוך את ישראל לשחקנית רצינית בתעשיית החלל?

סלפי של החללית בראשית - צילום: SpaceIL

כשמסתכלים על העשור האחרון במבט רחב, ניתן להבחין בכמה מגמות. הבולטת ביותר היא גידול משמעותי במספר השחקנים, מלבד המעצמות הוותיקות: ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי ויפן; בשנים האחרונות בולטות מאוד גם סין, הודו, ומספר חברות פרטיות. בתחרות בין מדינות, סין מובילה בשנתיים האחרונות במספר השיגורים (מגמה שיש לצפות שתתחזק בשל הפגיעה הקשה של מגפת covid-19 בארה"ב), והגיעה להישגים מרשימים במיוחד כמו נחיתה על הצד הרחוק של הירח בתחילת 2019, דבר שלא נעשה קודם לכן. תכנית החלל ההודית עדיין צעירה, אבל הגיעה למספר הצלחות בתקציב יחסית נמוך.

תכניות חלל מדינתיות חדשות לא שונות מאוד מאלו שהיו עד עכשיו, והן בדרך כלל המשך טבעי של פיתוח טילים בליסטיים. הטילים הבליסטיים מאפשרים את תכנית החלל, ותכנית החלל מאפשרת את המשך פיתוח הטכנולוגיה הצבאית עם סיכוי נמוך יותר לנזקים דיפלומטיים. מהסיבה הזאת, גם אם ההשקעה הכלכלית האדירה בתוכנית חלל לא מחזירה את עצמה בטווח הקצר (לפעמים גם הארוך), תכנית חלל עדיין יכול להשתלם אסטרטגית למדינות מסוימות. המודל הזה לא מתאים לחברות פרטיות, אין להן תכנית טילים קיימת, והן צריכות להרוויח כסף בטווח של שנים בודדות.

תחילת המאה ה-21 הביאה איתה מהפכה תקשורתית ואלקטרונית שהשפיעה על תעשיית החלל בשני אופנים: הגדילה את הביקוש לשיגור לווייני תקשורת, והקטינה את גודלם. השינוי יצר וואקום, תכניות החלל המדינתיות לא יכלו לספק את הביקוש הגדל במחיר תחרותי, והטכנולוגיה שלהן התאימה למעט שיגורים של לוויינים גדולים, במקום להרבה שיגורים של לוויינים קטנים. בוואקום הזה התחילו לצמוח חברות חדשות, כמו SpaceX, ו-RocketLab, שכבר משגרות עבור לקוחות כדרך השגרה, ו-BlueOrigin שנמצאת בשלבים מתקדמים של פיתוח הטכנולוגיה שלה. שלושת החברות תורמות להוזלת עלות השיגורים, ולהגדלת מספרם, על ידי פישוט תהליכי הייצור ועל ידי פיתוח טכנולוגיה לשימוש חוזר.

חברות פרטיות פועלות בתעשיית החלל כמעט מימיה הראשונים כקבלניות משנה של חברות ממשלתיות – גופי המדינה מתכננים, והחברות בונות. בתקופת ממשל אובאמה החל שינוי באופי ההתקשרויות של נאס"א עם קבלנים פרטיים. במקום לשלם על בניית ופיתוח חומרה, נאס"א רוכשת שירותים, והחברות מפתחות את הטכנולוגיה בעצמן. הרפורמה הזאת האיצה את צמיחתן של חברות חדשות, ומחייבת את החברות הקיימות לשנות את המודל הכלכלי שלהן. כיום חברת שיגורים שרוצה להצליח חייבת להיות תחרותית, וחברות שלא יציעו שירות אטרקטיבי לא ישרדו.

יש ערך כלכלי רב בשיגור לוויינים למסלול, אבל הוא מתגמד ביחס לערך הכלכלי שניתן למצוא מעבר למסלול כדור הארץ, וזה מוביל אותנו לחקר אסטרואידים, מגמה פחות בולטת בתעשיית החלל. בתהליך היווצרותם של כוכבי לכת היסודות הכבדים, שחלקם קריטיים לענפי תעשייה רבים, שוקעים לאזור הליבה, אין אליהם גישה, ולכן מחירם גבוה במיוחד. בערך רבע ממיליוני האסטרואידים במערכת השמש מכילים ריכוזים גבוהים במיוחד של היסודות הללו. אנחנו רגילים לחשוב על אסטרואידים כעל סלעים ענקיים שנעים בחלל, אבל בפועל רוב האסטרואידים הם ערימות אבנים המוחזקות בצורה רופפת על ידי כוח המשיכה המזערי שלהם. בשל כך תהיה גישה יחסית נוחה לכריית כלל המסה של רוב האסטרואידים.

בולדרים על פני השטח של האסטרואיד Bennu - צילום: NASA

הערך של אסטרואיד נאמד לפי כמות וריכוזי החומרים מהם הוא מורכב, אבל גם לפי מרחקו מכדור הארץ, שכן מרחק זה קובע את עלות חציבת ושליחת החומרים לכאן. כרגע ההתמקדות היא באסטרואידים קרובים לכדור הארץ, כמו למשל האסטרואיד ריוגו (Ryugu), שערכו הכלכלי מוערך ב-82 מיליארד דולר, וש-JAXA, סוכנות החלל היפנית, ביקרה בו פעמיים. בפברואר 2019 החללית Hayabusa2 אספה דגימה של 5 גרם מהאסטרואיד ושלחה אותה לכדור הארץ. לאחר שיצטבר ניסיון בכריית אסטרואידים קרובים נוכל לעבור לחגורת האסטרואידים הנמצאת בין מסלולו של מאדים לזה של צדק, ומכילה מיליוני אסטרואידים. בולט במיוחד ביניהם הוא 16 Psyche, ככל הנראה חלק מליבת כוכב לכת שהתפרק בהתנגשות קטסטרופלית במערכת השמש הצעירה. הוא מורכב בעיקר מברזל, ניקל וזהב, ושוויו במונחי המחירים שיש כיום בשוק מוערך ב-700 קוונטיליון (700 מיליארדי מיליארד!) דולר (כמובן מבלי להיכנס לצלילת מחירי הזהב, הברזל, והניקל שכרייתו תוביל אליה). ב-2022 נאס"א מתכננת לשלוח אליו חללית מחקר, בעיקר בשל ההזדמנות הנדירה לחקור ישירות ליבת כוכב לכת.

בכדי להפוך כריית אסטרואידים לעסק רווחי דרושות חלליות גדולות (שישוגרו בחלקים ויורכבו במסלול) שיכולות להחזיר יותר מגרמים בודדים, ובכדי שחלליות כאלה יוכלו להגיע ליעדן דרושות כמויות גדולות של דלק, מה שמוביל אותנו למגמה השלישית. אור השמש לעולם לא מגיע לחלק מהמכתשים באזור קטבי הירח, מה שיוצר ריכוזי קרח גדולים בעומקם (בתהליך שאנחנו לא לגמרי מבינים). מים ניתנים להפרדה למימן ולחמצן, שיכולים לשמש כדלק טילים יעיל במיוחד. על הירח יש שישית מכוח המשיכה שיש על כדור הארץ, ואין אטמוספירה שתייצר התנגדות בשיגורים, מה שאומר שניתן לשגר בקלות יחסית כמויות גדולות של דלק למסלול סביב הירח. עם הקרבה לכדור הארץ, הירח יכול להפוך לתחנת תדלוק בדרך למשימות מחוץ לסביבת כדור הארץ, ולכן בשנים האחרונות נאס"א מתכננת ליצור נוכחות אנושית קבועה בקוטב הדרומי של הירח.

איך ישראל יכולה להשתלב במגמות הללו? לחיל האוויר הישראלי יש אמנם יכולת שיגור של לוויינים קטנים על פלטפורמה של טילי יריחו, אבל קשה לחשוב על מודל כלכלי שיכול להתפתח מכך. כדור הארץ מסתובב מזרחה במהירות של כאלף קמ"ש בקו המשווה, לכן טילים שמשוגרים מזרחה מקבלים את המהירות הזאת כבונוס, וטילים שמשוגרים מערבה מקבלים את המהירות הזאת כקנס. הצורך בתאוצה נוספת מקטין את משקל המטען שניתן לשגר, ומייקר את השיגור. בשל מיקומה הגאוגרפי, והמתיחות עם רוב מדינות המזרח התיכון, ישראל לא יכולה לשגר מזרחה, ולכן קשה לדמיין חברה שמשגרת מישראל ומתחרה בחברות מקבילות.

אין משמעות הדבר שלחברות ישראליות אין איך להשתלב בתחומים רבים אחרים. כפי שציינתי, העתיד הלא מאוד רחוק יכלול כריית מחצבים על הירח ובחגורת האסטרואידים, והרכבת חלליות ענק במסלול. שיגור למסלול הוא דבר אחד, אבל הגשמת התוכניות שתיארתי תדרוש יכולות ייצור והרכבה תעשייתיים בחלל, כלי עבודה שיתאימו לסביבות עבודה ייחודיות, ובמיוחד המון אוטומציה. לא ניתן לשלוט ביעילות על חלליות שנמצאות במרחק גדול משניות אור בודדות, ופיתוח התוכנות שישלטו על כלי העבודה שלנו עלול להיות קשה יותר מפיתוח הכלים עצמם. בהרבה מהתחומים הללו, במיוחד בכל מה שקשור לאינטליגנציה מלאכותית, לישראל יש הרבה מה להציע.

החללית 'בראשית' שוגרה כחלק מתחרות Lunar X Prize של גוגל, שהציעה פרס של 20 מיליון דולר לחברה הפרטית הראשונה שתצליח להנחית חללית על הירח, ולהזיז אותה 500 מטר מנקודת הנחיתה הראשונה. תנאי התחרות דורשים טכנולוגיה זולה ותחרותית, וביצוע סדרה של פעולות אוטונומיות מורכבות: הגעה לירח, נחיתה על הירח, והתניידת על פני הירח. אלה הן יכולות מהסוג שיהיה להן ביקוש רב בעתיד הקרוב, ולכן עידוד פרויקטים נוספים, רבים ככל שניתן, דוגמת 'בראשית' יתרום לשילוב ישראל כשחקנית משמעותית בשוק החלל המתפתח. כל הסימנים מראים שעתיד הכלכלה האנושית נמצא בחלל, ואת הטיל הזה כדאי לא לפספס.

היורש של בגין בדרך

לפי הסקרים שפורסמו בימים האחרונים נמחק היתרון שנתניהו והליכוד השיגו מפירוק כחול לבן ומההצלחה בבלימת הגל הראשון של מגפת הקורונה. למודי אכזבות, מתנגדי נתניהו צריכים לקחת את הסקרים בערבון מוגבל, אבל יש גם אפשרות שאנחנו עדים לתהליכי עומק בפוליטיקה הישראלית. מאוד לא סביר שהסקרים המחמיאים מהם נהנה נתניהו בחודשים האחרונים מעידים על מעבר של עשרות אלפי תומכי כחול לבן לתמיכה בנתניהו, אלא על משבר מנהיגות שנוצר מפירוק כחול לבן. השוואה של אחוז הנסקרים, לפני ואחרי פירוק כחול לבן, שלא ידעו להשיב באיזו מפלגה הם תומכים תוכל ליישב את השאלה הזאת. במידה ונראה עליה משמעותית באחוז בוחרי כחול לבן שלא תומכים כרגע במפלגה ספציפית, היתרון שהיה לנתניהו בחודשים האחרונים לא מעיד על עליה בתמיכה בו, רק על ריסוק מחנה מתנגדיו. מצד שני, הירידה של נתניהו בסקרים בלי התארגנות מחדש בצד השני יכולה להראות על מגמה חדשה בפוליטיקה הישראלית.

הסוקרים לא מפרסמים את הנתונים הגולמיים, וחבל, אבל אפשר לבחון את הנושא גם מזווית היסטורית. מנחם בגין הוא הישראלי היחיד שאי פעם ניצח בבחירות פרלמנטריות בלי שכיהן כראש ממשלה לפניהן. בן גוריון מונה לראש ממשלה לפני הבחירות הראשונות, שרת ואשכול החליפו את בן גוריון המתפטר, גולדה החליפה את אשכול שנפטר, רבין החליף את גולדה המתפטרת, שמיר החליף את בגין המתפטר, שרון ונתניהו ניצחו בבחירות ישירות, ואולמרט החליף את שרון לאחר שלקה בשבץ מוחי. נראה שבשיטת הבחירות הנוכחית, לציבור הישראלי קשה מאוד לבחור לראשות הממשלה אדם שלא כיהן קודם בתפקיד ולא הוכיח שהמדינה לא מתפרקת לו בין האצבעות. טענה מאוד מקובלת בחוגים למדע המדינה היא שאם ציפי לבני הייתה משכילה להקים ממשלה לכמה חודשים לאחר שאולמרט התפטר היא הייתה מנצחת את נתניהו (שכבר היה ראש ממשלה עשר שנים לפני כן) בבחירות 2009.

לניצחון יוצא הדופן של בגין בבחירות 1977 היו מספר סיבות, כמו למשל כעס עדות המזרח על עוולות מפא"י, ואיבוד השליטה שלה על ההסתדרות, אבל הסיבה המרכזית הייתה מלחמת יום כיפור. למרות שהמלחמה לא באמת היוותה איום קיומי על מדינת ישראל (דיון שלא ניכנס אליו כאן), זאת הייתה התחושה, שהזחיחות של מפא"י כמעט הובילה את המדינה לאבדון. תחושת השבר הרחיקה את תומכי המפלגה ועזרה לבגין לעלות לשלטון.

בימים אלה הציבור הישראלי רואה את הכלכלה מתפרקת, כלכלה שברירית שנבנתה על מודל של תעסוקה מלאה עם רשתות ביטחון חלשות מאוד. הציבור רואה שבזמן שהממשלה הגדולה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל אומרת לו שאין כסף בכדי לעזור לו, ראש הממשלה עסוק בגיוס מתנות פרטיות ממיליארדרים, בקבלת החזרי מס אישיים, בתוכנית סיפוח שכמעט אף אחד לא מעוניין בה (בטח לא כרגע), בהתקפות על מערכת אכיפת החוק, ובניסיונות להטיל את האשמה לגל השני של המגפה על גנץ, בנט, שקד והפקידות.

הציבור נראה מוכן לראש ממשלה אחר. אולמרט וברק הם היחידים שכיהנו בעבר כראשי ממשלה, ושניהם כמעט מוקצים מחמת מיאוס, כל אחד מסיבותיו שלו. מאוד יכול להיות שהיורש של בגין כבר בדרך, שהציבור הישראלי עומד לנסות משהו חדש ולגלות שהמדינה תנוהל בצורה עדיפה בהרבה על ידי ראש ממשלה שלא קוראים לו בנימין נתניהו.