האם ישראל יכולה להשתלב בתעשיית החלל?

רבים מאתנו צפו בניסיון המרשים של SpaceIL להנחית את החללית 'בראשית' על הירח. המשימה הסתיימה בכישלון, אך הכישלון הזה דרש שורת הישגים בדרך, וישראל תפסה מקום של כבוד בעיני קהילת חובבי חקר החלל. האם משימות מהסוג הזה יוכלו להפוך את ישראל לשחקנית רצינית בתעשיית החלל?

סלפי של החללית בראשית - צילום: SpaceIL

כשמסתכלים על העשור האחרון במבט רחב, ניתן להבחין בכמה מגמות. הבולטת ביותר היא גידול משמעותי במספר השחקנים, מלבד המעצמות הוותיקות: ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי ויפן; בשנים האחרונות בולטות מאוד גם סין, הודו, ומספר חברות פרטיות. בתחרות בין מדינות, סין מובילה בשנתיים האחרונות במספר השיגורים (מגמה שיש לצפות שתתחזק בשל הפגיעה הקשה של מגפת covid-19 בארה"ב), והגיעה להישגים מרשימים במיוחד כמו נחיתה על הצד הרחוק של הירח בתחילת 2019, דבר שלא נעשה קודם לכן. תכנית החלל ההודית עדיין צעירה, אבל הגיעה למספר הצלחות בתקציב יחסית נמוך.

תכניות חלל מדינתיות חדשות לא שונות מאוד מאלו שהיו עד עכשיו, והן בדרך כלל המשך טבעי של פיתוח טילים בליסטיים. הטילים הבליסטיים מאפשרים את תכנית החלל, ותכנית החלל מאפשרת את המשך פיתוח הטכנולוגיה הצבאית עם סיכוי נמוך יותר לנזקים דיפלומטיים. מהסיבה הזאת, גם אם ההשקעה הכלכלית האדירה בתוכנית חלל לא מחזירה את עצמה בטווח הקצר (לפעמים גם הארוך), תכנית חלל עדיין יכול להשתלם אסטרטגית למדינות מסוימות. המודל הזה לא מתאים לחברות פרטיות, אין להן תכנית טילים קיימת, והן צריכות להרוויח כסף בטווח של שנים בודדות.

תחילת המאה ה-21 הביאה איתה מהפכה תקשורתית ואלקטרונית שהשפיעה על תעשיית החלל בשני אופנים: הגדילה את הביקוש לשיגור לווייני תקשורת, והקטינה את גודלם. השינוי יצר וואקום, תכניות החלל המדינתיות לא יכלו לספק את הביקוש הגדל במחיר תחרותי, והטכנולוגיה שלהן התאימה למעט שיגורים של לוויינים גדולים, במקום להרבה שיגורים של לוויינים קטנים. בוואקום הזה התחילו לצמוח חברות חדשות, כמו SpaceX, ו-RocketLab, שכבר משגרות עבור לקוחות כדרך השגרה, ו-BlueOrigin שנמצאת בשלבים מתקדמים של פיתוח הטכנולוגיה שלה. שלושת החברות תורמות להוזלת עלות השיגורים, ולהגדלת מספרם, על ידי פישוט תהליכי הייצור ועל ידי פיתוח טכנולוגיה לשימוש חוזר.

חברות פרטיות פועלות בתעשיית החלל כמעט מימיה הראשונים כקבלניות משנה של חברות ממשלתיות – גופי המדינה מתכננים, והחברות בונות. בתקופת ממשל אובאמה החל שינוי באופי ההתקשרויות של נאס"א עם קבלנים פרטיים. במקום לשלם על בניית ופיתוח חומרה, נאס"א רוכשת שירותים, והחברות מפתחות את הטכנולוגיה בעצמן. הרפורמה הזאת האיצה את צמיחתן של חברות חדשות, ומחייבת את החברות הקיימות לשנות את המודל הכלכלי שלהן. כיום חברת שיגורים שרוצה להצליח חייבת להיות תחרותית, וחברות שלא יציעו שירות אטרקטיבי לא ישרדו.

יש ערך כלכלי רב בשיגור לוויינים למסלול, אבל הוא מתגמד ביחס לערך הכלכלי שניתן למצוא מעבר למסלול כדור הארץ, וזה מוביל אותנו לחקר אסטרואידים, מגמה פחות בולטת בתעשיית החלל. בתהליך היווצרותם של כוכבי לכת היסודות הכבדים, שחלקם קריטיים לענפי תעשייה רבים, שוקעים לאזור הליבה, אין אליהם גישה, ולכן מחירם גבוה במיוחד. בערך רבע ממיליוני האסטרואידים במערכת השמש מכילים ריכוזים גבוהים במיוחד של היסודות הללו. אנחנו רגילים לחשוב על אסטרואידים כעל סלעים ענקיים שנעים בחלל, אבל בפועל רוב האסטרואידים הם ערימות אבנים המוחזקות בצורה רופפת על ידי כוח המשיכה המזערי שלהם. בשל כך תהיה גישה יחסית נוחה לכריית כלל המסה של רוב האסטרואידים.

בולדרים על פני השטח של האסטרואיד Bennu - צילום: NASA

הערך של אסטרואיד נאמד לפי כמות וריכוזי החומרים מהם הוא מורכב, אבל גם לפי מרחקו מכדור הארץ, שכן מרחק זה קובע את עלות חציבת ושליחת החומרים לכאן. כרגע ההתמקדות היא באסטרואידים קרובים לכדור הארץ, כמו למשל האסטרואיד ריוגו (Ryugu), שערכו הכלכלי מוערך ב-82 מיליארד דולר, וש-JAXA, סוכנות החלל היפנית, ביקרה בו פעמיים. בפברואר 2019 החללית Hayabusa2 אספה דגימה של 5 גרם מהאסטרואיד ושלחה אותה לכדור הארץ. לאחר שיצטבר ניסיון בכריית אסטרואידים קרובים נוכל לעבור לחגורת האסטרואידים הנמצאת בין מסלולו של מאדים לזה של צדק, ומכילה מיליוני אסטרואידים. בולט במיוחד ביניהם הוא 16 Psyche, ככל הנראה חלק מליבת כוכב לכת שהתפרק בהתנגשות קטסטרופלית במערכת השמש הצעירה. הוא מורכב בעיקר מברזל, ניקל וזהב, ושוויו במונחי המחירים שיש כיום בשוק מוערך ב-700 קוונטיליון (700 מיליארדי מיליארד!) דולר (כמובן מבלי להיכנס לצלילת מחירי הזהב, הברזל, והניקל שכרייתו תוביל אליה). ב-2022 נאס"א מתכננת לשלוח אליו חללית מחקר, בעיקר בשל ההזדמנות הנדירה לחקור ישירות ליבת כוכב לכת.

בכדי להפוך כריית אסטרואידים לעסק רווחי דרושות חלליות גדולות (שישוגרו בחלקים ויורכבו במסלול) שיכולות להחזיר יותר מגרמים בודדים, ובכדי שחלליות כאלה יוכלו להגיע ליעדן דרושות כמויות גדולות של דלק, מה שמוביל אותנו למגמה השלישית. אור השמש לעולם לא מגיע לחלק מהמכתשים באזור קטבי הירח, מה שיוצר ריכוזי קרח גדולים בעומקם (בתהליך שאנחנו לא לגמרי מבינים). מים ניתנים להפרדה למימן ולחמצן, שיכולים לשמש כדלק טילים יעיל במיוחד. על הירח יש שישית מכוח המשיכה שיש על כדור הארץ, ואין אטמוספירה שתייצר התנגדות בשיגורים, מה שאומר שניתן לשגר בקלות יחסית כמויות גדולות של דלק למסלול סביב הירח. עם הקרבה לכדור הארץ, הירח יכול להפוך לתחנת תדלוק בדרך למשימות מחוץ לסביבת כדור הארץ, ולכן בשנים האחרונות נאס"א מתכננת ליצור נוכחות אנושית קבועה בקוטב הדרומי של הירח.

איך ישראל יכולה להשתלב במגמות הללו? לחיל האוויר הישראלי יש אמנם יכולת שיגור של לוויינים קטנים על פלטפורמה של טילי יריחו, אבל קשה לחשוב על מודל כלכלי שיכול להתפתח מכך. כדור הארץ מסתובב מזרחה במהירות של כאלף קמ"ש בקו המשווה, לכן טילים שמשוגרים מזרחה מקבלים את המהירות הזאת כבונוס, וטילים שמשוגרים מערבה מקבלים את המהירות הזאת כקנס. הצורך בתאוצה נוספת מקטין את משקל המטען שניתן לשגר, ומייקר את השיגור. בשל מיקומה הגאוגרפי, והמתיחות עם רוב מדינות המזרח התיכון, ישראל לא יכולה לשגר מזרחה, ולכן קשה לדמיין חברה שמשגרת מישראל ומתחרה בחברות מקבילות.

אין משמעות הדבר שלחברות ישראליות אין איך להשתלב בתחומים רבים אחרים. כפי שציינתי, העתיד הלא מאוד רחוק יכלול כריית מחצבים על הירח ובחגורת האסטרואידים, והרכבת חלליות ענק במסלול. שיגור למסלול הוא דבר אחד, אבל הגשמת התוכניות שתיארתי תדרוש יכולות ייצור והרכבה תעשייתיים בחלל, כלי עבודה שיתאימו לסביבות עבודה ייחודיות, ובמיוחד המון אוטומציה. לא ניתן לשלוט ביעילות על חלליות שנמצאות במרחק גדול משניות אור בודדות, ופיתוח התוכנות שישלטו על כלי העבודה שלנו עלול להיות קשה יותר מפיתוח הכלים עצמם. בהרבה מהתחומים הללו, במיוחד בכל מה שקשור לאינטליגנציה מלאכותית, לישראל יש הרבה מה להציע.

החללית 'בראשית' שוגרה כחלק מתחרות Lunar X Prize של גוגל, שהציעה פרס של 20 מיליון דולר לחברה הפרטית הראשונה שתצליח להנחית חללית על הירח, ולהזיז אותה 500 מטר מנקודת הנחיתה הראשונה. תנאי התחרות דורשים טכנולוגיה זולה ותחרותית, וביצוע סדרה של פעולות אוטונומיות מורכבות: הגעה לירח, נחיתה על הירח, והתניידת על פני הירח. אלה הן יכולות מהסוג שיהיה להן ביקוש רב בעתיד הקרוב, ולכן עידוד פרויקטים נוספים, רבים ככל שניתן, דוגמת 'בראשית' יתרום לשילוב ישראל כשחקנית משמעותית בשוק החלל המתפתח. כל הסימנים מראים שעתיד הכלכלה האנושית נמצא בחלל, ואת הטיל הזה כדאי לא לפספס.

היורש של בגין בדרך

לפי הסקרים שפורסמו בימים האחרונים נמחק היתרון שנתניהו והליכוד השיגו מפירוק כחול לבן ומההצלחה בבלימת הגל הראשון של מגפת הקורונה. למודי אכזבות, מתנגדי נתניהו צריכים לקחת את הסקרים בערבון מוגבל, אבל יש גם אפשרות שאנחנו עדים לתהליכי עומק בפוליטיקה הישראלית. מאוד לא סביר שהסקרים המחמיאים מהם נהנה נתניהו בחודשים האחרונים מעידים על מעבר של עשרות אלפי תומכי כחול לבן לתמיכה בנתניהו, אלא על משבר מנהיגות שנוצר מפירוק כחול לבן. השוואה של אחוז הנסקרים, לפני ואחרי פירוק כחול לבן, שלא ידעו להשיב באיזו מפלגה הם תומכים תוכל ליישב את השאלה הזאת. במידה ונראה עליה משמעותית באחוז בוחרי כחול לבן שלא תומכים כרגע במפלגה ספציפית, היתרון שהיה לנתניהו בחודשים האחרונים לא מעיד על עליה בתמיכה בו, רק על ריסוק מחנה מתנגדיו. מצד שני, הירידה של נתניהו בסקרים בלי התארגנות מחדש בצד השני יכולה להראות על מגמה חדשה בפוליטיקה הישראלית.

הסוקרים לא מפרסמים את הנתונים הגולמיים, וחבל, אבל אפשר לבחון את הנושא גם מזווית היסטורית. מנחם בגין הוא הישראלי היחיד שאי פעם ניצח בבחירות פרלמנטריות בלי שכיהן כראש ממשלה לפניהן. בן גוריון מונה לראש ממשלה לפני הבחירות הראשונות, שרת ואשכול החליפו את בן גוריון המתפטר, גולדה החליפה את אשכול שנפטר, רבין החליף את גולדה המתפטרת, שמיר החליף את בגין המתפטר, שרון ונתניהו ניצחו בבחירות ישירות, ואולמרט החליף את שרון לאחר שלקה בשבץ מוחי. נראה שבשיטת הבחירות הנוכחית, לציבור הישראלי קשה מאוד לבחור לראשות הממשלה אדם שלא כיהן קודם בתפקיד ולא הוכיח שהמדינה לא מתפרקת לו בין האצבעות. טענה מאוד מקובלת בחוגים למדע המדינה היא שאם ציפי לבני הייתה משכילה להקים ממשלה לכמה חודשים לאחר שאולמרט התפטר היא הייתה מנצחת את נתניהו (שכבר היה ראש ממשלה עשר שנים לפני כן) בבחירות 2009.

לניצחון יוצא הדופן של בגין בבחירות 1977 היו מספר סיבות, כמו למשל כעס עדות המזרח על עוולות מפא"י, ואיבוד השליטה שלה על ההסתדרות, אבל הסיבה המרכזית הייתה מלחמת יום כיפור. למרות שהמלחמה לא באמת היוותה איום קיומי על מדינת ישראל (דיון שלא ניכנס אליו כאן), זאת הייתה התחושה, שהזחיחות של מפא"י כמעט הובילה את המדינה לאבדון. תחושת השבר הרחיקה את תומכי המפלגה ועזרה לבגין לעלות לשלטון.

בימים אלה הציבור הישראלי רואה את הכלכלה מתפרקת, כלכלה שברירית שנבנתה על מודל של תעסוקה מלאה עם רשתות ביטחון חלשות מאוד. הציבור רואה שבזמן שהממשלה הגדולה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל אומרת לו שאין כסף בכדי לעזור לו, ראש הממשלה עסוק בגיוס מתנות פרטיות ממיליארדרים, בקבלת החזרי מס אישיים, בתוכנית סיפוח שכמעט אף אחד לא מעוניין בה (בטח לא כרגע), בהתקפות על מערכת אכיפת החוק, ובניסיונות להטיל את האשמה לגל השני של המגפה על גנץ, בנט, שקד והפקידות.

הציבור נראה מוכן לראש ממשלה אחר. אולמרט וברק הם היחידים שכיהנו בעבר כראשי ממשלה, ושניהם כמעט מוקצים מחמת מיאוס, כל אחד מסיבותיו שלו. מאוד יכול להיות שהיורש של בגין כבר בדרך, שהציבור הישראלי עומד לנסות משהו חדש ולגלות שהמדינה תנוהל בצורה עדיפה בהרבה על ידי ראש ממשלה שלא קוראים לו בנימין נתניהו.

הבעיה עם צעדים חד צדדיים

לאלה מאתנו שקנו משהו בעיר העתיקה ,בהודו, בבוליביה או במקומות אחרים בעולם, הטקס שאני עומד לתאר ייראה מאוד מוכר. בהתחלה הקונה שואל את המוכר "כמה זה עולה?", המוכר מציע מחיר גבוה באופן שערורייתי, בתגובה הקונה מציע מחיר נמוך באופן שערורייתי. שני הצדדים מתחילים במשא ומתן, במהלכו הקונה יוצא בזעם מהחנות, המוכר רודף אחריו ומתחנן בפניו לחזור, אומר שהוא מוכן לרדת עוד קצת. בסופו של דבר מגיעים לפשרה, כל אחד מרוצה מההישג שלו בשינוי הדרישה המוגזמת של הצד השני, ונסגרת עסקה הוגנת, גם בעיני המוכר וגם בעיני הקונה.

אני שונא את הפרקטיקה הזאת. הרי לא מסובך להעריך בדיוק רב מה המחיר ההוגן, המחיר שהמוכר ירוויח ממנו מספיק, ושהקונה לא ישלם יותר מידי. כלומר, שני הצדדים יודעים מראש את תוצאות המשא והמתן, אז למה צריך את כל הטקס הזה? יש כאן שאלה של אמון, או ליתר דיוק, של חוסר אמון: הקונה בטוח שהמוכר חמדן ומנסה להשיג את המחיר הגבוה ביותר האפשרי, והמוכר בטוח שהקונה קמצן ומנסה להשיג את המחיר הנמוך ביותר האפשרי. למרות חוסר החיבה שלי למיקוח כשיטה קבועה לתמחור מוצרים, היכולת שלה להפוך מצב של חוסר אמון למצב של אמון נותנת כמה תובנות חשובות לפתרון מחלוקות יותר הרות גורל מוויכוח על מחירה של נרגילה.

איך שאני רואה את זה, ישנם ארבעה מודלים עיקריים לקיום קשרי מסחר:

אמון מלא - המוכר והקונה סומכים זה על זה, כל אחד מהם מציע את המחיר ההוגן מההתחלה ואין צורך במשא ומתן.

חוסר אמון וכפייה מוסדית - המוכר והקונה עדיין בטוחים שהצד השני חמדן או קמצן, אבל מקיימים את העסקה הודות לגורם חיצוני שכופה על שניהם את המחיר ההוגן.

חוסר אמון וכפייה נסיבתית - שני הצדדים בטוחים שלצד השני יש אינטרס שהמחיר יהיה לא הוגן, אבל הנסיבות, קריא מעט ביקוש למחיר גבוהה, או מעט היצע של מחיר נמוך, כופות על לפחות אחד מהצדדים להתאים את האינטרס שלו לנסיבות.

מעבר מחוסר אמון לאמון - שני הצדדים מתחילים מאינטרסים מנוגדים, ובמהלך של משא ומתן המוכר והקונה מכירים באינטרסים של הצד השני, וההכרה ההדדית הזאת מעודדת אותם להתפשר ולהגיע למחיר הוגן.

אני אוהב את המודל הראשון, ולכן כשאני מקיים קשרי מסחר, גם כקונה וגם כמוכר, אם אין לי סיבה טובה לא לתת אמון בצד השני אני נוטה להציע מראש את המחיר ההוגן ולא לנצל את "תמימות" הצד השני. אם כולם היו נוהגים כך, זאבים וכבשים היו פוצחים בשירת קומביה משותפת. אבל אוטופיה לחוד ומציאות לחוד. לא תמיד מתקיים אמון מלא, לבני אדם יש אינטרסים שבמקרים רבים מתנגשים עם אינטרסים של בני אדם אחרים, צריך את אחד משלושת המודלים הנותרים כדי לסגור עסקה.

האפשרות הגרועה ביותר היא חוסר אמון וכפייה נסיבתית בגלל שבמודל כזה קיום העסקה תלוי בקיום נסיבות מסוימות, וללא הנסיבות הללו לא תהיה עסקה. בנוסף לכך, הנסיבות לא חייבות להשפיע על שני הצדדים בצורה שווה, ולכן גם אם תהיה עסקה, לא בטוח שהמחיר יהיה הוגן. למרות שהוא עדיף, גם המודל של חוסר אמון וכפיה מוסדית מעורר מספר בעיות. גם אם הגורם החיצוני כופה מחיר הוגן, הוא לא מספק לאף אחד מהצדדים סיבה טובה לתת אמון בצד השני. בדיוק להיפך, הוא מראה להם שצריך לכפות את ההוגנות על הצד השני, כלומר שאין סיבה לסמוך עליו. המודל גם לא מבטיח שהמחיר ייתפס כהוגן, שכן לכך דרוש שהצדדים יאמינו שהגורם הכופה התחשב גם באינטרסים שלהם. כפיה היא פתרון פשוט, ולכן הסיכוי ששני הצדדים ירגישו שכפו עליהם מחיר הוגן קטן ככל שהמחלוקת יותר מורכבת.

המודל של מעבר מחוסר אמון לאמון פותר את הקשיים האלה. הוא לא תלוי בנסיבות חיצוניות, אלא ברצונם הטוב של שני הצדדים להתחשב באינטרסים של הצד השני, וההתחשבות ההדדית הזאת תמיד תוביל למחיר הוגן ששני הצדדים הסכימו עליו ולכן תופסים אותו ככזה. העדר הכפייה אומר שכל צד היה אוטונומי, שהוא התחשב באינטרסים של הצד השני מתוך בחירה חופשית, ושיש סיבה טובה לתת בו יותר אמון בעסקה הבאה. אחרי מספיק התנסויות כאלה הצדדים יכולים להגיע למצב של שיתוף פעולה מתוך אמון מלא, לשיר קומביה הרמונית בשני קולות. צעדים חד צדדיים, בין אם הם נעשים על ידי אחד הצדדים למחלוקת, או על ידי גורם חיצוני, מעבר לכך שהם לא מבטיחים פתרון הוגן, הם גם פוגעים עוד יותר באמון בין הצדדים, ולכן מבטיחים שמחלוקות עתידיות יהיו קשות יותר לפתרון.