עלילות שי ברחבי העולם - שוד (שלי) ושבר (השודדים)

הסיפור מתחיל בלילה אחד באמצע חודש יולי 2008, אחרי כמה שבועות בג'ונגלים של בוליביה החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לנדוד צפונה לכיוון כרטיס הטיסה שלי מקראקס בירת וונצואלה כמה חודשים לאחר מכן. אחר הצהריים עליתי על אוטובוס ברורה-נבאקה לכיוון מעבר הגבול עם ברזיל, ובגלל שידעתי שבדרך לוונצואלה מצפה לי הפלגה של כמה ימים על האמזונס, החלטתי שיהיה חכם לצייד את הערסל שלי בכילה. מישהו אמר לי שבצד הבוליביאני של הגבול יש שוק די גדול שהברזילאים באים לקנות בו בזול, אז החלטתי לחפש שם לפני המעבר לברזיל.

            האוטובוס תוכנן להגיע לאזור מעבר הגבול בסביבות 5 בבוקר, אבל דווקא באותו לילה רצה הגורל ובפעם הראשונה בהיסטוריה אוטובוס בוליביאני לא נתקע בדרך, אף אחד לא ביקש מהנוסעים להחליף גלגל מפונצ'ר, ואפילו לא עצרו להודיע שהנהג שיכור מידי ושממתינים למחליף (כל הדוגמאות מבוססות על חוויות מנסיעות אחרות בבוליביה). אז במקום ב-5 בבוקר הגעתי ב-1 בלילה, ובמקום להגיע למעבר הגבול הגעתי לכביש באמצע הג'ונגל שנמצא 5 ק"מ ממעבר הגבול. הדרך היחידה להתנייד שם בצורה מוטורית הייתה אופנוע מונית (כלי הרכב הכי נפוץ בג'ונגלים של בוליביה), שלא היה שום סיכוי שאני אסכים לעלות עליו עם 25 ק"ג בתרמיל מאחור, 10 ק"ג בתיק מקדימה, וגיטרה (בסיפור הבא אכתוב על איך טיילתי שם ולמה כל הציוד הזה היה נחוץ).

            אמרתי לעצמי שאם גם ככה יש לי 7 שעות להעביר עד שיפתחו את הגבול עדיף לבחור בדרך שבאותו רגע נראתה לי פחות הרפתקנית. העמסתי את כל הציוד והתחלתי ללכת צפונה. אחרי ק"מ בערך הדרך הפכה לסלולה ונכנסתי לעיירה קוביחה, שבקצה הצפוני שלה יש גשר דרכו ניתן לעבור את הגבול לברזיל. הלכתי ברחוב הראשי ותוך כדי הליכה פשפשתי בכיסים שלי, שם מצאתי תפרחת שכנראה נשכחה בשלב מסוים. החלטתי שמכיוון שאין סיבה לצפות ששומרי הגבול יתגלו כחובבי גינון ופיתוח נוף עדיף להגיע אליהם ללא צמחים, ושהדרך הטובה ביותר להבטיח הגעה כזאת תהיה לשרוף לאט וביסודיות כל דבר ירקרק שמצאתי בכיסים. איזה מזל שהיה לי לילה שלם להשלמת המשימה.

            העיירה נראתה נטושה, מידי פעם עובר אופנוע עם מישהו שהחליט לבחור בדרך המסוכנת, וכמובן כמה חברים על ארבע שבאו להגיד שלום. התיישבתי על מדרגת אבן ליד משהו שנראה כמו ניסיון כושל להציב מזרקה בכיכר המרכזית, ולידה פסל בדמות כורה (בוליביה מפורסמת במכרות הכסף שלה). התחלתי להפריח טבעות עשן בניסיון לסמן לשומרי הגבול שפניי לשלום, אך לצערי ההודעה לגמרי פספסה את הנמען ובמקום לקבל מסר חוזר משומרי הגבול, שהם מצפים לפגוש אותי בבוקר ולחתום בדרכוני, התיישבה לידי זונה מקומית, והשיניים שלה סיפרו ללא מילים על כמויות הקראק שעברו דרכן.

הסתכלתי על קוביחה בגוגל מפות והיא גדלה והשתנתה מאוד. בכל זאת הצלחת למצוא פנורמה מ-2019 של הכיכר (שמאוד שופצה מאז, יחד עם כל העיירה) עם המזרקה ופסל הכורה

            זאת לא הפעם הראשונה שיצא לי לדבר עם נרקומנים בוליביאנים. כשניהלתי מסעדה בלה-פס רוב הלילות הייתי יורד לרחוב לתת להם תשומת לב חיובית. לא יודע כמה זה באמת הועיל בגלל שהם לא היו מאוד מחוברים למה שקורה סביבם (אלא אם כן פייפ עם קראק היה מעורב בעניין) אבל בגלל שבכל מקרה היה לי את כל הלילה "לשרוף" החלטתי לדבר גם איתה. ורק למי שתוהה לכוונתי ב"לדבר איתה", מעולם לא הייתי עם זונה, אין לי כוונה להיות עם זונה, ואיתה ספציפית לא הייתי חולם לעשות משהו, בתשלום או לא בתשלום, גם לאחר מיליון שנות בתולין. הצרה הייתה שגם "לדבר איתה" במובן הרגיל לא עבד, היא דיברה המון, הרוב היה לא קוהרנטי, נראה לי שהיו שם כמה הצעות לשכור את שירותיה, אבל אחרי 10 דקות היא התייאשה, עישנה קצת קראק מפייפ מתכת והלכה.

            בשלב הזה ארגנתי את הדברים שלי ותכננתי להמשיך ללכת לכיוון הגבול עד שיהיה מקום אחר לעצור בו בדרך לטפל בשאר העשבייה שמצאתי, אבל לא הספקתי לקום ומישהו נוסף החליט להגיע,  הפעם בחור צעיר ומחיוך שבא והתיישב איפה שלפניו ישבה הזונה. לא היה לי כוח לעוד נרקומן, ועדיין היו לי 2-3 ק"מ ללכת, אז התחלתי לחשוב על איך לנפנף אותו, אבל אז קרה משהו מאוד לא צפוי והבחור דיבר בהיגיון. אני מאוד אוהב לדבר עם מקומיים, אין דרך יותר טובה באמת להכיר מקום, אז נשארתי לשבת ודיברו, והוא אפילו עזר לי להשלים את משימת הביעור. אחרי חקירה שלי על המקום סיפרתי לו שאני מישראל, שאני בדרך לגבול. איפשהו גם שאלתי אותו אם הוא יודע איפה השוק ואם מוכרים שם כילות לערסל. הוא אמר שהשוק ממש לפני הגשר של מעבר הגבול, ושלא תהיה בעיה למצוא שם את מה שאני מחפש, אבל שיש לו בבית כילה לערסל שהוא לא משתמש בה ושהוא ישמח לתת לי במתנה.

            שמחתי מאוד שנחסך ממני משהו להתעסק בו כשהגבול כבר פתוח (בכל זאת היו לי עוד 400 ק"מ נסיעה עד פורטו-ולו, משם תכננתי להפליג למנאוס ולהמשיך צפונה לוונצואלה) והלכנו לבית שלו שנמצא בערך שני בלוקים מהרחוב הראשי. הבית ישב על פינת שני רחובות, מוקף חומת לבנים (דבר די סטנדרטי לאזורים האלה של האמזונס) ונכנסנו דרך שער עץ בחלק שפונה לרחוב הצדדי יותר. אפשר להגיד שהייתי צריך להבין את זה אפילו לפני שהוא סגר את השער מאחורינו, אבל כשהסתכלתי לתוך הבית המואר וראיתי את שני החברים שלו מכינים שקיות קראק היה ברור לי שהם לא כל כך קשורים לעסקי הכילות. אמרתי לבחור שהגעתי איתו שיביא את הכילה כי אני רוצה להגיע לגבול איך שפותחים את המעבר, הוא חייך, קרא לחברים שלו לצאת לחצר ואמר לי להוריד את הדברים שלי ולשבת איתם קצת. אמרתי לו שלא נראה לי והחלטתי שהגיע הזמן לעזוב ולחזור לתוכנית המקורית.

            הסתובבתי לכיוון השער והם אמרו לי שאני לא הולך לשום מקום. שמתי את יד ימין על השער, עדיין מחזיק את הגיטרה ביד שמאל, הבחור שהכרתי תפס לי את התרמיל מאחורה ושני החברים שלו דחפו את השער כדי שלא אוכל לפתוח אותו. אין לי מושג מאיפה הגיע דווקא האינסטינקט הזה, אבל הסתכלתי על שני אלה שדחפו את השער, אמרתי בעברית "זוזו!", פתחתי את השער ויצאתי. אולי חשוב להזכיר כאן שבוליביאנים לא ידועים כאנשים גדולים וחסונים במיוחד (בטח לא באזור האמזונס), אני לא סופרמן אבל זה די הרגיש כמו להזיז שלושה ילדים שמפריעים לי לעבור. השלישי ניסה בכל כוחו להחזיק אותי מהתרמיל, אבל בסוף הוא מצא את עצמו בתוך החצר עם השער שנסגר מאחורי (בגלל שני הדבילים שהמשיכו לדחוף אותו גם אחרי שכבר יצאתי), אבל מחזיק בידו פונצ'ו שקניתי בפרו והיה קשור מחוץ לתרמיל. עשיתי בדיקה ודי מהר גיליתי שמכל הדברים רק הפונצ'ו חסר. אהבתי את הפונצ'ו הזה מאוד, הוא אפילו הספיק לבלות כמה חודשים בארץ בין שני חלקי הטיול, אז במקום לברוח צעקתי להם מהרחוב שיחזירו את הפונצ'ו. הם צעקו שאם אני רוצה אותו אני צריך להיכנס חזרה לחצר. צעקתי שיחזירו את הפונצ'ו או שאני מביא משטרה, והם השיבו בזלזול "תביא משטרה".

            התחלתי ללכת חזרה לרחוב הראשי. כבר היה בערך 4 לפנות בוקר וכבר אפשר היה לראות את השמיים מתחילים לזהור במזרח. חצי בלוק מהבית שלהם ראיתי מישהו הולך ברחוב, כנראה איש חרוץ בדרך לעבודה, הצבעתי על הבית ושאלתי אותו מה הכתובת ואיפה תחנת המשטרה. הוא מיד ענה לי בפירוט ובנימוס ורק אז הוא הבין על איזה בית בדיוק הצבעתי, הוא הנמיך את המבט והשתדל להעלם משם כמה שיותר מהר (ואני לא באמת רואה סיכוי שהם שמעו אותנו ממרחק כזה). כנראה שהמתרחש בתוך הבית היה משהו שאנשים בשכונה מודעים אליו ונזהרים ממנו. אפשר להבין אותם.

אותי לא כל כך עניין שהם אולי חלק מרשת סמים באזור הגבול, רציתי את הפונצ'ו שלי וכבר ראיתי שהם לא כל כך מפחידים. את שני הקילומטרים האחרונים של הדרך עברתי מאוד מהר, הייתי חדור מטרה, גם להחזיר את הפונצ'ו וגם להספיק להגיע לגבול איך שפותחים את המעבר (חייב להודות שהיו לי סדרי עדיפויות מאוד מוזרים באותם ימים). כשהגעתי לתחנת המשטרה (שהייתה לא רחוקה ממעבר הגבול) השמש כבר התחילה לזרוח, אמרתי ששדדו אותי ושאני יודע בדיוק איפה השודדים נמצאים. שלחו אותי למשרד של שוטר מנומנם עם כוס קפה מול הפרצוף שהדבר האחרון שעניין אותו זה איזה תייר מטומטם שהצליח להישדד במהלך הלילה. התחלתי לספר לו מה קרה ובאמת הערכתי את הניסיון שלו להישאר ער, אבל לא באמת עניין אותו עד שאמרתי את הכתובת, אחרי זה הוא כבר לא היה צריך קפה.

בתוך 5 דקות התארגנו שני טנדרים מלאים שוטרים כשאני במושב האחורי של החדיש והאדום מבניהם (הטנדר השני היה בצבע כחול חלודה), מפקד התחנה במושב הנוסע ואחד השוטרים נוהג. שאלתי אותו אם אני באמת חייב לבוא והוא אמר לי "אני רק צריך שתצביע לי על הבית ושבשום מצב אל תצא מהטנדר". הגענו לבית, ועוד לפני שהספקתי להצביע על השער האחורי אחד הבחורים יצא בריצה מהדלת הקדמית והטנדר הכחול חלוד כבר בעקבותיו. כל השוטרים ירדו מהטנדר שלנו, פרצו לחצר, תפסו את שני הבחורים הנותרים והתחילו לפרק את הבית ואותם במכות. שתי דקות אחרי זה הגיע הטנדר השני עם הבחור שברח ועשה רושם שהייתה לו חוויה לא מאוד נעימה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. יצאתי מהטנדר והלכתי למפקד התחנה לשאול אותו אם הם מצאו את הפונצ'ו שלי.

לפעמים יש רגעים מיוחדים בחיים שמוצאים משהו גם בלי לחפש אותו, אבל באותו בוקר לא היה רגע כזה, והשוטרים לא מצאו את הפונצ'ו. ביקשתי ממפקד התחנה שייתן לי להיכנס לחפש אותו בעצמי ואז הוא נזכר שהוא אמר לי לא לצאת מהטנדר ושכבר הצבעתי לו על מרכז הקראק העירוני, ולמה לעזאזל האידיוט הזה עדיין כאן מבלבל לי במוח על הפונצ'ו שלו? הוא הלך לאחד השוטרים ואמר לו לקחת אותי בחזרה לתחנה בפקודה מיד בזה הרגע לְאַלְתַּר!

חיפשתי וחיפשתי אבל לא הצלחתי למצוא תמונה של הפונצ'ו, ובגלל שבחלק הזה של הטיול לא הייתה לי מצלמה (בשלב מסוים התעייפתי מגניבת מצלמות), אני מוסיף כאן תמונה שלי מחלק אחר של ברזיל (הפנטנל), נובמבר 2006

 

 

 

קצת התאכזבתי, אבל לפחות הפונצ'ו שלי לא היה המתנה היחידה שהענקתי בצורה לא מתוכננת לקוביחה, ואחר כך כבר הפכתי לבעיה של הברזילאים. מי היה מאמין שאיזה תייר שלאף אחד אין מושג מי הוא ואיך למצוא אותו בהמשך ייתן מכה כזאת (לא באמת מאוד גדולה) לקרטל הסמים המקומי. כשהגעתי לשוק גיליתי שמעבר לזה שהבחור שפגשתי בלילה היה סוחר סמים ושודד, הוא גם היה חרטטן. איזה קל למצוא בשוק? הסתובבתי שם כמעט שעה ומצאתי רק כילה (לא דגם, ליטרלי כילה) אחת, בצבע ורוד כמובן. 

 

תוספת מאוחרת: לאחר פרסום ההקדמה לסדרת הסיפורים הצלחתי למצוא תמונה של הפונצ'ו, חדי העין יוכלו לראות אותו מגולגל מתחת לתיק בתחתית התמונה ממיצרי מגלן.